הגדת פסח, סיפור,

המשתתפים שוטפים ידיים לקראת אכילת פירות וירקות רטובים, מה שקורה בשלב הבא. מבחינה טכנית, על פי ההלכה היהודית, בכל פעם שאוכלים פירות או ירקות טבולים בנוזל, יש לשטוף ידיים, אם הפרי או הירק נשארים רטובים. אולם מצב זה אינו מתעורר לעתים קרובות בשאר שעות השנה כי או שיייבש פירות וירקות לפני אכילתם, או שכבר רחץ ידיים, כי צריך לרחוץ ידיים גם לפני אכילת לחם. המדרש והאגדה הם שני אוספי הכתיבה הלא-משפטית מהרבנים.

  • לפעמים מבלבלים בין הגדה לאגדה, שהיא שמו של אוסף טקסטים מהתלמוד או ספרות רבנית אחרת.
  • ביאליק ורבניצקי עמלו במשך שלוש שנים ליצירת סקירה מקיפה ומייצגת של האגדה.
  • פסח טבלה 2, מאת אפריל קילינגסוורת’, מ-Flickr.com ברישיון Creative Commons 2.0.
  • בחלק מהמשפחות הספרדיות, כל אחד מניח על כתפו מצה אפיקומן שבורה, המסמלת את יציאת מצרים המהירה.
  • במהדורה המקורית הם תרגמו את האגדות הארמית לעברית מודרנית.

חלוקה זו לקוחה מהתלמוד הירושלמי ומקטע מקביל במכילתא של רבי ישמעאל; הוא שונה מעט בטקס הנוכחי. מתווספים ציטוטים רבנים נוספים מספרות האגדה, כסיפורו של אליעזר בן הורקנוס, שדן כל הלילה ביציאת מצרים עם ארבעה רבנים נוספים, שהסיפור נמצא בצורה שונה לחלוטין בתוספתא. את האפיקומן, שהוסתר קודם לכן בסדר, מוציאים ואוכלים. זה מסמל את כבש הפסח, שבימי קדם נאכל בסוף הסעודה. לאחר צריכת האפיקומן, ההגדה אוסרת לאכול כל מאכל אחר לשאר הלילה – ולא עוד משקאות משכרים, פרט לשתי כוסות היין הנותרות. בארוחה פולחנית זו יהיו חמש כוסות שיצרכו כל משתתף.

טיפים לתכנון סדר בלתי נשכח

היהדות הרפורמית גורסת כי אין טקסטים נורמטיביים, ואפשרה ליחידים ליצור הגדות משלהם. היהדות האורתודוקסית המודרנית והיהדות הקונסרבטיבית אפשרו הוספות ומחיקות קלות לטקסט, בהתאם לאותם פרמטרים היסטוריים-משפטיים שהתרחשו בדורות הקודמים. רבנים ביהדות הקונסרבטיבית, החוקרים את ההיסטוריה הליטורגית של ההגדה והסידור, מסיקים כי קיימת דינמיקה מסורתית של חדשנות, במסגרת משמרת המסורת. בעוד שחידושים הפכו פחות נפוצים במאות השנים האחרונות עקב כניסת הדפוס וגורמים חברתיים שונים, יהודים קונסרבטיביים מתגאים בחידוש היצירה הליטורגית המסורתית של קהילתם במסגרת הלכתית. לפעמים מבלבלים בין הגדה לאגדה, שהיא שמו של אוסף טקסטים מהתלמוד או ספרות רבנית אחרת.

האנציקלופדיה שלווי/היימן לנשים יהודיות

אנשים רבים לא באמת אוכלים את האפיקומן עצמו; כל טעם של מצה יתאים ברגע שהאפיקומן הוחזר. בחלק מהמשפחות לוקחים את האפיקומן ומחביאים אותו איפשהו בבית, ובסמוך לסוף הסדר מותר לילדים ללכת לחפש אותו. מנהג נפוץ נוסף הוא להניח את האפיקומן ליד המנהיג, ממנו הילדים צריכים לגנוב אותו במהלך הסדר מבלי שהמנהיג ישים לב. בחלק מהמשפחות הספרדיות, כל אחד מניח על כתפו מצה אפיקומן שבורה, המסמלת את יציאת מצרים המהירה. \nבין אם מגישים קינוח לאחר ארוחת הערב ובין אם לאו, האוכל האחרון שנאכל רשמית בליל הסדר הוא חתיכה ממצה אפיקומן, המסמלת את קורבן פסח. \nבחלק מהמשפחות לוקחים את האפיקומן ומחביאים אותו איפשהו בבית, וסמוך לסוף הסדר מותר לילדים ללכת לחפש אותו.

פסח ביוספוס – המאה ה-1 לספירה

חלק מהשירים מבטאים תפילה שבקרוב בית המקדש ייבנה מחדש. השיר הילדותי לכאורה הזה על חיות ואנשים שונים שניסו להעניש אחרים על פשעיהם ונענשו בתורם בעצמם, התפרש על ידי הגאון מווילנה כאלגוריה על הגמול שה’ יגבה על אויבי העם היהודי בסוף ימים. תחילה מברכים את הברכה התקנית לפני אכילת הלחם, הכוללת את המילים “המוציא” . לפי רוב המסורות, בשלב זה של הסדר לא מברכים ברכה, בניגוד לברכה על נטילת ידיים לפני אכילת לחם. אולם חסידי הרמב”ם או הגאון מווילנא כן מברכים ברכה.

הקהילה הנוכחית

בכל השנים הקודמות, הגביע החמישי היה שמור לאליהו, אך עם בוא המשיח, ניתן לצרוך את הגביע של אליהו על ידי כל משתתפי הסדר. אני מאמין שלמרות שכבש הפסח נאכל על ידי קבוצות של משפחות, הדגש על החג בימי המקרא ובית המקדש השני היה על בחירת ה’ בעם ישראל, מערכת יחסים אנכית (אדם לאל). אולם, בתפיסה הרבנית, הדגש הוא על התכנסות ישראל לעבודת ה’, מערכת יחסים משולשת (אדם לאדם לאל), שבה אנו מתייחסים לאלוהים על ידי פירוש והבנת יציאת מצרים דרך עדשות מסורת רבנית. למרות שחגיגת הפסח בימי בית שני הייתה עניין משפחתי, הרבנים הוסיפו לסדר מרכיב שהדגיש את תהליך ההתחברות לעברנו ואל ה’ באמצעות שיחה ופרשנות משותפת. נהוג שהילד הצעיר ביותר הנוכחי ידקלם את ארבע השאלות.

קדיש (ברכות וכוס יין ראשון)

הגדת וולוך לזכר השואה, פורסמה בחיפה ב-1988 תמונות זו מזו, מהשואה עם נוסח ההגדה המסורתית, ובכך קושר את זיכרון חורבן יהדות אירופה עם זה של שעבוד בני ישראל והשחרור ממצרים. אגדות היהודים, מאת הרב לואי גינזברג, היא סינתזה מקורית של כמות עצומה של אגדה מהמשנה, שני התלמודים והמדרש. לגינזברג היה ידע אנציקלופדי בכל הספרות הרבנית, ויצירת המופת שלו כללה מערך עצום של אגדות. אולם הוא לא יצר אנתולוגיה שהראתה את האגדות הללו בצורה מובהקת. במקום זאת, הוא פרש אותם וכתב אותם מחדש לנרטיב אחד מתמשך שכיסה חמישה כרכים, ואחריו שני כרכים של הערות שוליים הנותנות מקורות ספציפיים. ספר האגדה הוא חיבור קלאסי של אגדה מהמשנה, שני התלמודים וספרות המדרש.

מאחר שעבודת העורך הייתה לרוב רק חיבור, המדרשים הקיימים מראים בקטעים רבים את אופי המקורות מהם נלקחו. זה היה בראשיתם של המדרשים שהם בגדר הפעלת פירושים הגדיים לספרי מקרא בודדים, כמו בראשית רבה, עיקה רבתי, המדרשים לשאר המגילות וכו’. במסורות לשוניות מסוימות, המדרש הוא שם נרדף לפרשנות מכל צורה שהיא, ואינו מוגבל לחומרים השאובים מאוספי המדרש הקלאסיים. סוד ההגדה והסדר, אפוא, מודיע לנו שכל זה נעשה בשנה ממש כחימום לסדר הגדול שיחול בבוא המשיח.

רמה זו מעלה, מה שאני מכנה, הכרה רוחנית שבאמצעותה מוחנו אומר כעת שיש כאן משהו הרבה יותר גדול ואני חייב לחפש אותו, להרהר בו, ואז לשלב אותו בחיי. ברמה זו אנו למדים שזה לא סיפור על העבר כמו שהוא חזרה על מה שיקרה בעתיד. אנו, כמובן, פותחים את הדלת לקבל את פני אליהו, הנביא המקראי, שלדעתו הוא מבשר המשיח, המשיח. אולם יש עוד בהגדה ובטקסים של הסדר המצביעים על סוד, המסתורין, של הזמן המשיחי העתידי. ברמה הבסיסית הזו ההגדה נתפסת כלא יותר מאשר שחזור של האירוע המכונן בתולדות אבותינו, יציאת מצרים.

המעבר מהקרבת כבש הפסח לסדר, על טקסים של מצה, מרור, ארבע כוסות יין, קריאת הלל וסיפור יציאת מצרים, משקפים התאמה מהותית לגבי הלילה. זה מבקש מאיתנו לחשוב על ההיסטוריה ועל תפקידו של אלוהים בהיסטוריה הזו. הוא קורא לנו להתייחס לחיינו כיהודים המקיימים את הטקסים והמסורות של עמנו, לא רק בליל הסדר, אלא לאורך כל השנה. הוא מדבר אלינו על הקשר שלנו עם ארץ ישראל, ארץ ישראל. הוא פותח את אפשרויות העתיד כשהוא מסתיים, לא רק במחשבה על העבר, אלא על העתיד ועל הזמן המשיחי.

עיצוב מחדש של גרעין הפסח

שני אירועים מונומנטליים שעיצבו מחדש את ההגדה המסורתית היו השואה והקמת מדינת ישראל. בימי השואה המתמעטים, יצרו ניצולים הגדה של ניצול, הגדה מצויירת יוצאת דופן לקראת חג הפסח הראשון לאחר השחרור מהנאצים. בהגדה זו נשזרה הליטורגיה המסורתית של פסח, המציגה את סיפור שחרור בני ישראל מפרעה במצרים, בסיפור השואה והיהודים ששרדו את היטלר. הגדת הניצולים, שחוברה על ידי יוסף דב שניסון, ומעוטרת בחיתוכי עץ נוקבים שיצר עמיתו לניצול מיקלוש אדלר, הוצאה מחדש על ידי חברת ההוצאה לאור בשנת 2000.

שולחן אורח (הסעודה)

ההגדה היא ספר מופלא, מסקרן ומרגש על הגאולה הרוחנית הקהילתית והפרטנית שתתרחש בעתיד. למשל, הבבלי מספר סיפור שפעם, רב בר בר חנה הובל למדבר על ידי מדריך בדואי. הוא נתקל במתי מדבר; הם שכבו על הגב והיו ‘ענקים’ כאלה, שהבדווים, רכובים על גמל, רכבו מתחת לברך של אחד מהם. מאחר שקיימו את המצוות בקפדנות, ניסה רבא לחתוך את אחד מבגדיהם כדי ליישב סכסוך רב, אך תוכניתו לא פעלה (בבלי בבא בתרא73ב-74א). בדומה למחבר היובלים, טוען פילון שקורבן הפסח מלווה בשבח ה’ באמצעות השיר, ללא כל אזכור של מצה, מר או סיפור על ידי קריאה מהגדה. כל משתתף מקבל מנת מצה בגודל זית לפחות לאכילה כאפיקומן.