קוזק הגדרה, היסטוריה,

לאחר מרד פוגצ’וב, הקיסרות שינתה את שמות המארח היאיק, בירתה, לקוזקים יאיקים, ולעיר הקוזאקים זימובייסקאיה באזור דון כדי לנסות לעודד את הקוזקים לשכוח את האנשים ואת ההתקוממויות שלהם. זה גם פיזר רשמית את מארח הקוזקים הדנייפר התחתון זפורוז’ה, והרס את מבצרם על הדנייפר. ייתכן שהדבר נבע בחלקו מהשתתפותם של כמה גולים זפורוז’יאנים ואחרים אוקראינים במרד של פוגצ’וב. במהלך מסע הבחירות שלו, פוגצ’וב פרסם מניפסטים הקוראים להשבת כל הגבולות והחירויות הן של חבר העמים הפולני-ליטאי והן של מארח הקוזקים הדנייפר התחתון תחת חסותן המשותפת של רוסיה וחבר העמים.

• פסיה שחורה משי מושקת מותרת לכמרים המחוברים לבית האפיפיור, פאסיה משי מושקת סגולה לבישופים המחוברים לבית האפיפיור, ופשיית משי מושקת ארגמן לקרדינלים.
• הם גם נישאו לעתים קרובות עם מתיישבים מקומיים שאינם קוזאקים ותושבים מקומיים, ללא הבדל גזע או מוצא, ולעתים ביטלו מגבלות דתיות.
• שחור הוא הצבע הנפוץ ביותר עבור כמרים, קוראים, סופרים, ותאי שרת.
• מספר קוזקים מזרחיים אורתודוכסים דוברי אוקראינית נמלטו לשטח שבשליטת האימפריה העות’מאנית מעבר לדנובה, יחד עם קוזקים ממוצא רוסי רבתי.

קוזקים התיישבו לאורך נהרות כמו דון, דנייפר, דנובה ועוד. עיירותיהם היו ממוקמות במקומות נידחים, מוגנים על ידי נקיקים וביצות, בין שיחים, באיים. לעתים קרובות הקוזקים אפילו שלטו בשטחים בלתי עבירים ופראיים. אחרים עשויים להיות יוזמים כקוזאקים, במיוחד גברים בשירות צבאי. עבור רוב המארחים, המדים הבסיסיים כללו טוניקות רפויות סטנדרטיות ומכנסיים רחבים האופייניים לחיילים סדירים רוסים מ-1881 עד 1908, והוצגו בשני התצלומים ממול. המארחים הקווקזיים לבשו את המעילים הארוכים מאוד, בעלי חזית פתוחה, צ’רקסקה עם לולאות מחסנית נוי וחיבוקים צבעוניים.

קוזאקים של הים השחור, אזוב ודנוביאן סיץ’

סמיון דז’נייב אף שירת באופן רשמי כקוזק בעיירה טובולסק בסיביר. עם זאת, הקוזקים הסיביריים הללו לא היו כמו הקוזקים של אזור דון – הם לא היו מאוחדים למארחים, אלא היו יותר כמו משמר הגבול.

רוּסִיָה

בשנת 1840 כללו המארחים הקוזקים את הדון, הים השחור, אסטרחאן, רוסיה הקטנה, אזוב, הדנובה, אוראל, סטברופול, משריה, אורנבורג, סיביר, טובולסק, טומסק, יניסיסק, אירקוטסק, סבאיקאל, יאקוטסק ו-Tartar voiskos. בשנות התשעים של המאה ה-19 נוספו הקוזאקים האוסוריים, סמירצ’נסק ואמור; לאחרון היה גדוד של רובים רכובים מובחרים. לעיתים תמכו בפעולות צבאיות רוסיות, לעיתים מרדו בכוח המרכזי. לאחר התקוממות אחת כזו בסוף המאה ה-18, השמידו כוחות רוסים את מארח זפורוז’יאן. רבים מהקוזאקים שנשארו נאמנים למלך הרוסי והמשיכו בשירותם עברו מאוחר יותר לקובאן.

באימפריה הרוסית

זפוריז’יאן סיץ’ הפך למדינה וסאלית של חבר העמים הפולני-ליטאי בתקופות הפיאודליות. תחת לחץ גובר מצד חבר העמים הפולני-ליטאי, באמצע המאה ה-17 הכריז הסיץ’ על הטטמנאט קוזק עצמאי. ההטמנאט נוצר על ידי מרד של בוהדן חמלניצקי נגד השליטה הפולנית והקתולית, המכונה מרד חמלניצקי.

אגדות: חרקטניקים וכוחות על טבעיים לסיוע

הסיבה לכך היא שאטמאן העליון של דון קוזק מוכר כראש הרשמי של כל צבאות הקוזקים, כולל אלה מחוץ לגבולות רוסיה הנוכחיים.

ההבדל בין שבט לשבט

הם אורגנו כמארחים אזוריים עצמאיים, שכל אחד מהם כלל מספר רגימנטים. הצורך של הממשלה לקרוא לאנשי קוזק לשרת בצבא או בכוח משטרה רכוב גרם לבעיות חברתיות וכלכליות רבות, שהחמירו עם ההתרוששות הגוברת של קהילות המארחים. הקוזקים הם עם נוצרי מזרח סלאבי אורתודוכסי שמקורו בערבה הפונטית-כספית של אוקראינה ודרום רוסיה.

קוזקים שימשו גם כמדריכים לרוב המשלחות הרוסיות של גיאוגרפים ומודדים אזרחיים וצבאיים, סוחרים ומגלי ארצות. בשנת 1648 גילה הקוזק הרוסי סמיון דז’ניוב מעבר בין צפון אמריקה לאסיה.

רוב הקוזקים הדנוביים סצ’ים עברו תחילה לאזור אזוב ב-1828, ולאחר מכן הצטרפו לקוזאקים זפורוז’יאנים אחרים לשעבר באזור קובאן. קבוצות זוהו בדרך כלל על ידי אמונה ולא שפה באותה תקופה, ורוב צאצאי הקוזקים זפורוז’יאנים באזור קובאן הם דו-לשוניים, ודוברים הן רוסית והן בלאצ’קה, הניב הקובני המקומי של מרכז אוקראינה. השקפתם השלטת של אתנולוגים והיסטוריונים היא שמקורותיה נעוצים בתרבות הנפוצה עוד מהקוזאקים של הים השחור. כבר במאה ה-15 יצאו בודדים לשדות הפרא, אזורי הגבול הדרומיים של אוקראינה המפרידים בין פולין-ליטא לחנאת קרים.

כמה קוזאקים עברו לאזור דלתת הדנובה, שם יצרו את הדנובי סיץ’ תחת השלטון העות’מאני. כדי למנוע עריקה נוספת של קוזקים, ממשלת רוסיה החזירה את מעמד הקוזקים המיוחד של רוב הקוזקים הזפורוז’יאנים. זה איפשר להם להתאחד במארחת הזפורוז’ים הנאמנים, ובהמשך להתארגן מחדש למארחים אחרים, שמארח הים השחור היה החשוב שבהם. בגלל מחסור בקרקעות כתוצאה מהפצת אדמות זפורוז’יאן סיץ’ בין בעלי הבית, הם עברו לבסוף לאזור קובאן. כוחות הקוזקים מילאו תפקיד חשוב במלחמות רוסיה במאות ה-18-20, כולל מלחמת הצפון הגדולה, מלחמת שבע השנים, מלחמת קרים, מלחמות נפוליאון, מלחמת הקווקז, מלחמות רוסיה-פרס רבות, רוסיה-טורקים רבים.

טעית לגבי קוזקים כל הזמן הזה

ב-27 בנובמבר 2018 הצביעו נציגי האסיפה המכוננת בעד הקמת החברה ואימצו את החוק הרשמי שלה. דולודה היה מועמד אז לראש האגודה, שבה הוא נתמך על ידי המועצה הנשיאותית לענייני קוזקים. בעקבות המלחמה התיישנו יחידות הקוזקים, והפרשים בכלל, ושוחררו מהצבא הסובייטי. בשנים שלאחר המלחמה נחשבו צאצאים קוזאקים רבים כאיכרים פשוטים, ואלה שחיו באחת הרפובליקות האוטונומיות פינו בדרך כלל את מקומם למיעוט המקומי והיגרו למקום אחר, במיוחד לאזור הבלטי. קוזקים שהיו נחושים להמשיך במאבק נגד הקומוניזם מצאו תדיר תעסוקה אצל מעצמות זרות עוינות לרוסיה הסובייטית.

היכן היו הקוזקים בתקופת ברית המועצות?

כאשר בשנת 1775, הקיסרית הרוסית קתרין השנייה פירקה את המארח זפורוז’יאן, כמה קוזקים בחרו לשרת את הסולטן העות’מאני, האחרים התיישבו בשטחי מחוז קובאן המודרני של רוסיה. הם הפכו לאבותיהם של אלה שאנו מכירים כיום בתור הקוזאקים הקובניים. באמצע המאה ה-17 הצטרף למדינה הרוסית מארח קוזק גדול נוסף – הזפורוז’יאן.